<h1>ספר המצות לרמב"ם — לאוין כ"ו</h1>
<h2>דף פט.</h2>
והמצוה הכ"ו היא שהזהיר מהתנבא בשמה והוא שיאמר שהאל צוהו לעבוד אותה או שהיא בעצמה צותה בעבודתה ויעדה גמול והפחידה מעונש כמו שיחשבו נביאי הבעל ונביאי האשרה. ולא בא בכתוב אזהרה מבוארת מיוחדת בזה הענין כלומר אזהרת מתנבא בשמה אבל התבאר בכתוב העונש ודן במיתה על המתנבא בשמה והוא אמרו יתעלה (שופטי' י"ח) ואשר ידבר בשם אלהים אחרים ומת הנביא ההוא. וזאת המיתה בחנק לפי מה שהושם השורש אצלנו (סנה' נ"ב:, פ"ד:, פ"ט.) שכל מיתה האמורה בתורה סתם חנק. וכבר ידעת השורש שבארתי לך בשורש הארבעה עשר מן השרשים הקודמים לזה המאמר (עמ' ר') והוא אמרם לא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר. ותהיה האזהרה שלו מא0מרו (משפטי' כ"ג הובא בל"ת י"ד) ושם אלהים אחרים לא תזכירו. ואינו נמנע היות לאו אחד מזהיר מדברים רבים ולא יהיה משפטו משפט לאו שבכללות כשהתבאר העונש בכל ענין וענין. והנה אביא לך מזה דמיונות במקומם (מ' ט', ס', צ"ד, צ"ח, קמ"ג, קס"א, ק"ע, קצ"ה, שי"ח—ט'). וכבר התבארו משפטי מצוה זו באחד עשר מסנהדרין (פ"ד:, פ"ט.).
